מיכל

מיכל הייתה בתו הצעירה של שאול המלך ואשתו הראשונה של דוד המלך.

לפי המסופר בתנ"ך, בספר שמואל א', יח, יח-כז, מיכל ניתנה כאשה לדוד לאחר שהבטחתו של שאול להשיא לו את בתו הבכירה, מרב, לא נתקיימה מאחר שנשאה לאיש אחר, עדריאל המחולתי. באופן חריג, המקרא מציין שמיכל אהבה את דוד.
כמוהר לנישואיה, דרש שאול מדוד מאה עורלות פלשתים, מתוך תקווה שהדבר יביא למותו של דוד בקרב.

מיכל מורידה את דוד מהחלון. גוסטב דורה, 1865.
"ותורד מיכל את דוד בעד החלון וילך ויברח וימלט". שמואל א', י"ט 12

כאשר ניסה שאול המלך, אביה של מיכל, להרוג את דוד בביתו, ושלח אנשים להרגו (שמ"א יט, יא) מיכל הצילה את חייו. היא סייעה בידו להמלט דרך החלון, וחיפתה עליו בכך שהניחה במיטתו תרפים מכוסים, על-מנת ליצור רושם שהוא ישן במיטתו. כשנחשפה התרמית שלה נאלצה לספר לאביה שדוד אילץ אותה לעזור לו תחת איומי מוות (שמ"א יט, יז).

לאחר שנמלט דוד מידי שאול והסתתר אצל הפלשתים, השיא אותה שאול בשנית לפלטיאל בן-ליש. (שמ"א כה, מד) לאחר מות שאול ותפיסת המלוכה בידי דוד, דרש הוא לקבל אותה בחזרה מידי אשבעל, בן שאול. (שמ"ב ג יד)

במהלך הזמן חלה תפנית. אהבתה התמימה של מיכל לדוד, הופכת לבוז. בספר שמואל ב' פרק ט"ז, דוד מנצח באחת ממלחמותיו החשובות, ומעלה את ארון הקודש לירושלים. בפרק זה הופכת אהבתה של מיכל לספֵק לעג, ספק בוז, כאשר מיכל בזה לדוד על האופן שבו רקד לפני הארון, דבר שנראה לה בלתי מכובד.

הדבר מוביל לריב בין השניים. דברי המריבה של דוד ומיכל, הרשומים בספר שמואל, נשמעים צורמים: "וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר - מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים!. וַיּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל - לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אוֹתִי נָגִיד עַל עַם ה' עַל יִשְׂרָאֵל, וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה'!. וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת, וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה" (שמו"ב, ו', כ-כא).

סיפור זה מסתיים בציון העובדה שלמיכל לא היה ילד עד יום מותה (שמ"ב ו כ"ג). ככל הנראה, הכוונה לכך שהתקרית גרמה להתרחקותו של דוד מעליה ועל כן לא ילדה לו.

יש המפרשים את הפסוק "וּלְמִיכַל, בַּת-שָׁאוּל, לֹא-הָיָה לָהּ, יָלֶד--עַד, יוֹם מוֹתָהּ" כאילו ביום מותה ילדה ילד, אם כי ברשימת נשות דוד וילדיהן היא אינה מוזכרת כלל (דה"א ג א-ט).
כן מוזכרים במקום אחר (שמ"ב כא ח) חמשת ילדיה לעדריאל בן-ברזלי המחולתי, אשר דוד מסגיר לידי הגבעונים אבל ככל הנראה, הכוונה היא לילדי אחותה מרב, שכן היא הייתה זו שנישאה לעדריאל, ולא מיכל.

סיפור אהבת מיכל הוא סיפור אהבה טראגי. עליה, מכל נשי התנ"ך, הכתוב מעיד: "ותאהב מיכל בת שאול את דוד, ויגידו לשאול וישר הדבר בעיניו" (שמו"א, י"ח, כ).

אולם האירוניה בכך היא, שהדבר ישר בעיני שאול (כלומר מקבל את אישורו) לא מפני שהוא מקבל ברצון את אהבת בתו, אלא כיוון שברצונו לנצל אהבתה כדרך לא ישרה לחיסול דוד: "ויאמר שאול: אתננה לו ותהי לו למוקש, ותהי בו יד פלשתים" (שָם, י"ח, כא).

התפקיד הראשוני של אהבת מיכל בעלילה - היה להיות אהבת מוקש. השימוש הציני הזה אינו מלמד על טיב האהבה עצמה, אך זורק קצת אור על אמביוולנטיות של אהבה בכלל בעולמו של ספר שמואל.

"מיכל בת שאול היא האישה הטרגית ביותר בתנ"ך. בת מלך, שחיים יפים ומאושרים היו מובטחים לה, הגיעה לחיי בדידות וצער שאיש לא חיכה להם. ...הייתה נתונה במאבק במי להכריע במי תתמוך: באביה או בבעלה. החלטתה לתמוך בבעלה גרמה לה לריחוק מאביה וממשפחתה, אך לא קרבה אותה אל בעלה. ...עם חלוף השנים מתברר למיכל שהיא נבגדת ומורחקת, שגם את בעלה הפסידה, ולא הועילה לה נאמנותה ומסירותה".

מתוך "מיכל בת שאול", מאת ניסים מזוז, בקישור למטה.

סיפור מיכל הוא אכן סיפור טרגי, כי אביה מנצל את אהבתה כדי לנסות להרוג את דוד, כי היא קרועה בין אביה הרודף אחרי אהובה לבין דוד שמילטה במו ידיה מאביה; כי היא ויתרה על אהבת אביה כדי להיות עם בעלה; כי בעלה - העסוק בענייניו - לא שהה כמעט במחיצתה וכפי הנראה לא הביע בה עניין.

התנ"ך אמנם מתאר את רגשותיה של מיכל כלפי דוד, בפסוק "ותאהב מיכל בת שאול את דוד", אולם לא מוזכרות מילות אהבה דומות מצידו של דוד כלפיה.

מילות אהבה אחרות של דוד, כפי שמצוטט בתנ"ך (שמואל ב, פרק א' פסוק 26) מופנות לאדם אחר, לאחיה של מיכל, יהונתן בן שאול. לאחר מותו של יהונתן בקרב מבכה עליו דוד במילים: "צר לי עליך אחי יהונתן, נעמת לי מאוד. נפלאתה אהבתך לי..." .

אמירת מילים אלה שם, מדגישה אף יותר את היעדרן במקומות אחרים, ומהווה סיום כואב גם לאהבתה האבודה של מיכל.